במבט ראשון נדמה שישראל וטורקיה לא היו יכולות להיות שונות יותר זו מזו. ישראל קטנה, יהודית ברובה ופוסט-תעשייתית. טורקיה גדולה, מוסלמית ברובה ותעשייתית. אבל התבוננות בהיסטוריה המודרנית עשויה דווקא להראות שמדובר בתאומים סיאמים.
ישראל היא מדינה של יהודים שגורשו ממזרח אירופה וממרכזה, מרוסיה ומהמזרח התיכון. מוצאם של הטורקים הוא מוסלמים עותמנים שגורשו מדרום-מזרח אירופה ומרוסיה, כמו גם ילידי אנטוליה. בשתי המדינות משמשת זהות דתית - אך לא פרקטיקה דתית - מרכיב מרכזי בזהות הלאומית. נקודת דמיון אחרונה, אם כי לא האחרונה בחשיבותה - בשתי המדינות גובר כיום כוחה של הדת בפוליטיקה.
בשני המקרים התגבשו אוכלוסיות שונות לבני אומה אחת בעקבות רדיפות דתיות. דת ומלחמות מילאו תפקיד בהתגבשות הלאום, בישראל כמו בטורקיה. גם אם רוב תושביה של טורקיה הם טורקים מלידה, כמעט מחציתם הם צאצאים של פליטים מרדיפות דתיות באירופה. בזמן דעיכת האימפריה העותמנית, מוסלמים טורקים ולא-טורקים בדרום-מזרח אירופה וברוסיה נמלטו מרדיפות ומצאו מקלט באנטוליה (טורקיה המודרנית). מהגרים אלה כללו טורקים, אך גם אלבנים, בוסנים, קרואטים, מוסלמים-הונגרים, טטארים, צ'רקסים וגרוזים. כשהגיעו לאנטוליה, התאחדו המוסלמים-הטורקים העותמנים סביב זהות טורקית-איסלאמית.
בתהליך זה של התגבשות שימשה מלחמת העצמאות הטורקית זרז נוסף. בעקבות תבוסת האימפריה העותמנית במלחמת העולם הראשונה, הצטרפו המהגרים המוסלמים לטורקים כדי לתמוך במערכה הלאומית של מוסטפה כמאל אתאטורק לשחרור טורקיה מכיבוש בעלות הברית.
בשתי המדינות מיתנה החילוניות את תפקיד הדת בעיצוב הזהות הלאומית. בישראל היה חזונו של דוד בן גוריון לכונן זהות יהודית-חילונית-מערבית שתאחד את כל היהודים בישראל. בהקשר זה, קיום מצוות היהדות לא היה מרכיב הכרחי. עם זאת, העובדה שישראל נהגתה כמדינה שיהודים יתקבלו בה בברכה על בסיס זהותם הדתית הגבילה בסופו של דבר את החילוניות. בטורקיה, לאחר שאתאטורק הקים מדינה חילונית לאומית בשנות העשרים, המשיך האיסלאם להיות ערוץ מרכזי בזהות הטורקית, אך בעקבות תהליך החילון, הלכה הפרקטיקה הדתית ואיבדה את מקומה ביצירת זהות זאת.
גם לאופיין הדיכוטומי של שתי החברות נודעה חשיבות. בישראל היתה התשתית המייסדת של המדינה ממוצא אירופי, וממנה צמחה רוב האליטה. אליטה זו שאפה אמנם ליצור מכל היהודים "צברים", אבל התוצר הסופי היה שונה. השכלה גבוהה יותר, התפתחות סוציו-אקונומית גבוהה יותר, גישה לשווקים, לבתי ספר ולרעיונות אירופיים, והעובדה שיהודים אשכנזים הגיעו לישראל לפני בואם של היהודים המזרחים - כל אלה הפכו את האשכנזים לאליטה הישראלית עד אמצע שנות השבעים.
גם בטורקיה שררה דיכוטומיה דומה. מלכתחילה, טורקים ומוסלמים אחרים מהאזורים היותר משגשגים של האימפריה העותמנית באירופה נהנו מזכויות יתר בהשוואה למוסלמים מאנטוליה. מייסדי הרפובליקה, בהם אתאטורק שנולד בסלוניקי, באו ברובם מאירופה ומרוסיה. אלה הרכיבו את האליטה השלטונית בטורקיה עד שנות השישים.
בשנות השבעים התברר שהאינטגרציה של המזרחים בחברה הישראלית נכשלה. האליטה האשכנזית ראתה את המהגרים המזרחים כלא-מערביים, ולא הסתגלה לסגנון חייהם המסורתי-הדתי. תגובתה של האוכלוסייה המזרחית לשליטה האשכנזית היתה אופוזיציה פוליטית ואנטי-חילונית חזקה. התוצאה היתה לידתה של ש"ס, תנועה פוליטית מזרחית דתית, ושחקנית בולטת בזירה הפוליטית הישראלית.
גם בטורקיה היה לריאקציה האנטי-חילונית גוון אנטי-אליטיסטי. מבחינה זו, עלייתן של המפלגות האיסלאמיות - "מפלגת ההצלה הלאומית" בשנות השבעים, "מפלגת הרווחה" בשנות התשעים ו"מפלגת הצדק והפיתוח" בהנהגת רג'פ טייפ ארדואן ב-2002 - מקורה בהתנגדות פוליטית לאליטות, לא פחות מאשר בתחושות כעס ועלבון באנטוליה הכפרית נגד החילוניות.
לישראל ולטורקיה נקודות דמיון רבות בהיסטוריה המודרנית. לשתי המדינות היסטוריה מורכבת עם אירופה. שתיהן חוות מתחים בין חילוניות לדת. תהליך זה, המתאפיין באנטי-אליטיזם, הוביל להקמת מפלגות פוליטיות שבסיסן דתי. מרענן לגלות בפוליטיקה המזרח תיכונית המסוכסכת שטורקים וישראלים דומים יותר מכפי שנדמה במבט ראשון.
ג'אפטאי הוא עמית בכיר ומנהל של "תוכנית המחקר הטורקית" ב"מכון ואשינגטון למזרח הקרוב". רומירובסקי הוא עמית לענייני ישראל ב"פדרציה היהודית של פילדלפיה רבתי"